קבלת שבת, הייתה אחת הדוגמאות הטובות לאופן שבו סבא נחרט אצלי בזיכרון.
הדרישה שכל המשפחה, בלי חשיבות למקום בו הם נמצאים יגיעו מידי שבת, ישבו יחד הייתה מרכזית בתפיסת המשפחתיות שלו.
הדרך שבה ניהל את "קבלת השבת" הייתה דוגמא יוצאת דופן לאופי המיוחד שבו ראה את הדברים -
סבא האמין באלוהים, אבל בחר את הדרך לקיים את דבריו.
בין היתר, את הדלקת הנרות, כמובן שקיימנו לפני הארוכה וללא קשר לכניסת השבת, את הברכה שרנו כולנו יחד ובתום ההדלקה, בשנים המאוחרות יותר, סבא הוסיף גרסא שיש לתת נשיקה לסבתא.
היצירתיות בלטה עוד יותר בקריאת "פרשת השבוע", שם סבא הוציא את הספר הגדול, היה מדפדף והיכן שהיה נעצר היה מתחיל לקרוא, אחרי מספר שורות היה מסביר - ההסבר היה אסוציאטיבי לחלוטין, מה שעלה בראשו בהקשר הזה היה מתאים.
עברו שנים רבות, עד שלמדתי שיש לפרשת השבוע סדר וכללים שונים מעט מאלו שלמדתי מסבי.
אחד הקטעים המרגשים ביותר, עם השנים היה השיר" -"עושה שלום במרומיו", הזמן שבו הבנתי את ההתרגשות סביב השיר, היה כאשר באחת השבתות, סיפר סבא, איך מיכאל, באחת החופשות האחרונות שלו, לימד אותם את השיר.
מאז, הרגשתי בכל פעם, את אותה תפילה ייחודית שמלווה את השיר הזה,
אותה צוואה משפחתית, לשמר את הקשר הן עם החיים והן עם המתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להשאיר תגובה כאן.
כל המבקרים רשאים להשאיר תגובה.